הרגע שבו ההתנתקות מתחילה בין בני זוג, הקרע מתחיל להיפתח משני קצוותיו. הרגע הזה שבו הרגשות מתערבבים בין כהות חושים כלפי האדם לבין הבהלה איך אני אחייה ללא האדם.
תחושת בלבול מסתובב בראש, מה נכון? מה לא נכון? האם המחשבה הזו מונעת מפחד? או האם היא מונעת מכעס וברגע שהכעס יעבור גם קרע יאחה מחדש.
האם נכון קשר של 20 שנה לסיים כל עוד ההתנתקות מתחילה או שאפשר ללכת לתופרת ולתפור הכל מהתחלה?
אהבה מהי?! תשוקה או בטחון? או שמא היא שמחה ונוחות? או הכל ביחד וגם לא כלום? אהבה היא רק טוב או שיש בה גם רע? האם הרע הוא באמת רע? או שזו הפרשנות שלי לכאב שאני חווה? אני מסתכלת על הבנאדם ואני לא מזהה את מי שהתאהבתי מהתחלה. אני מסתכלת על הבנאדם והכעס מעוור אותי- לא מצליחה לראות את הטוב שהיה. לא מצליחה אפילו להנות מריח הבושם שהייתי נהנית להריח… האם זה הכעס או הקרע ביחסים? מה אני מפספסת מה אני לא רואה? הלב כבד… הלב רוצה רוגע הלב רוצה את המקום הבטוח שהיה.
האם אני מוכנה לצאת למסע לחיפוש אהבה חדשה? האם אני אמצא טוב יותר? האם נכון לפרק משפחה? האם נכון לפרק בית שבנינו בעמל רב? האם כל מה שחסר לי זה רק מגע ואהבה? התעניינות ותשומת לב? האם אני סך הכל זקוקה למשענת חמה בסוף היום? לאדם שלא יחפש – מה רע בי מה אמרתי ומה לא אמרתי. האם כל מה שאני זקוקה ואני לא מקבלת זה אומר שהאדם הזה כבר לא בשבילי?
הוא הרי ידע לתת לי את כל זה במשך 20 שנה… האם נגמר לי הכוחות? האם נגמר לו? האם יש יכולת לאסוף עוד כוחות? או שמא לייצר כוחות חדשים או שהכוחות האלו כבר לא מתאימים. האם הגיוני שאני מצליחה לייצר שמחה וצחוק כשהוא לא באזור?
האם זה הכעס שמנהל אותי? אני מרגישה בכנות שכן.
אני מרגישה כועסת- כועסת על זה שהוא לא רואה אותי כמו פעם, לא משקיע בי כמו פעם, שהוא לא נראה בעיניים שלי היום כמו שהוא היה נראה פעם.
אז איך מתקנים? איך מייצרים מחדש? איך מתרגשים שוב? איך נמשכים שוב? איך מדברים שוב? איך מביטים אחד בשני שוב? הרבה עבודה ומעט מוטיבציה.
אבל החיים שלי חשובים מאד ואולי התפקיד שלי הוא לקחת את המושכות לידיים ולשנות את חיי!
ובכך אוכל לעזור לו להשתנות ולשנות את עולמנו. הרי גם לצד השני יש תהיות, מחשבות פחדים וכעסים ואין לו את הכוחות והמשאבים שיש לי – אני עוזרת תמיד לכולם ולאדם שחולק איתי את אותה מיטה לא נותר לי הכוח?! אני מפזרת את האנרגיה שלי לכולם, ולאדם שישן איתי בלילה כבר לא נותרה לי סוללה-
אני שמצפה שיטעין אותי והוא מניח אותי בצד- בלי מבט, בלי חום ואהבה- בלי יכולת להטעין אותי.
אז הרבה עוד לפני בלהבין את היכולת לתקשר עם האדם שהכי בסיסי שאתקשר- פשוט הקרע מתרחב ואם לא נעצור בזמן אז אולי יהיה מאוחר מדי. משהו מאתנו צריך להיות גדול מהחיים ולתפוס את שתי קצוות החבל ולגשר, לתקשר, להכיל, להזיז- לבכות, לצעוק, לכעוס- לסלוח, לתקן ולהסתכל קדימה. כנראה שאני זו שצריכה לעשות את זה כי אם אחכה לצד השני לא אוכל לשבת בביתי שלי ולהנות מהחיים שיצרתי לי בעמל כפיי עד כה.
זכרו!
פרידה= רדיפה= רד יפה מהעץ שעלית עליו= תסתכל עלי ונתקן את הכל יחדיו!